בכתה א'-ב' היתה לי מטפלת, יאוצ' – אשה מבוגרת, 'ממה' טובת לב, מלאה ונמוכת קומה, שערה המאפיר היה אסוף תמיד בסיכת מתכת פשוטה. יאוצ' היתה מחכה לי כל יום מחוץ לביה"ס ויחד היינו צועדות לאסוף את שלי מהגן. בבית היתה רוטינה קבועה – יאוצ' היתה מחליפה את שמלת הבד של "הבחוץ" בשמלת בד של "הבית", מגישה לנו צהרים ומשגיחה על שלי ועלי שעה-שעתיים, עד שאמי חזרה מהעבודה. היה המון סדר בסידור הזה והוא העניק לנו וודאות וביטחון מהסוג שילדים צריכים (וגם הורים שלהם, אבל זה לפעם אחרת). אני ידעתי שיאוצ' תמיד תחכה לי, תמיד נאסוף את שלי, תמיד תחליף שמלה, תמיד תחמם לנו את האוכל וזה נתן לי שקט.
בתחילת כתה ב' הרגשתי גדולה ומסוגלת למתוח את הגבולות וביקשתי מהוריי, שיאפשרו לי לחזור לבד מביה"ס, להוציא את שלי מהגן ולחכות רק שתינו בבית עד שאמא תחזור מהעבודה. לפני 35 שנה 'ילדי מפתח' לא היו עניין חריג, אבל ההורים שלי לא ממש התלהבו מהרעיון. אחרי תקופה, הם התרצו איכשהו והעניקו לי 'כרטיס עצמאות' – מפתח על שרשרת גומי מסולסל. בצהרי אותו היום יצאתי משער ביה"ס, יאוצ' לא חיכתה לי, צעדתי בהתרגשות לבדי לגן של שלי ולמרות שכבר התחלתי להרגיש את המועקה מתגנבת, הצלחתי להשאר קול. אספתי את שלי והלכנו יחד לכיוון הבית, שהיה שני בניינים משם, פתחתי את הדלת ובשנייה שנכנסנו פנימה ועמדנו לבדנו בבית הריק נחתה עלי הבהלה – 'מה חשבתי לעצמי ? אני רק ילדה קטנה, איפה יאוצ' והשמלה'..., אז עשיתי מה שעושים ילדים מבוהלים – פרצתי בבכי היסטרי וכל מה שרציתי זה, שאמא או אבא יבואו להציל אותי. חצי דקה אחר כך, אמא שלי עמדה לידי, חיבקה והרגיעה אותי, חיממה לנו צהרים והחזירה לי את השקט. שנים אחר כך, היא סיפרה שהלכה אחרי כל הדרך מהרגע שיצאתי מביה"ס, שמרה עלי מרחוק ווידאה שהכל בסדר. למחרת יאוצ' חיכתה לי בשער.
אני חשבתי אז, איזה מזל שאמא שלי חשבה שאולי אזדקק לה והחליטה לצאת מהעבודה וללכת אחרי. הבנתי, שהם, ההורים שלי, תמיד יחכו לי, תמיד יאספו אותי, תמיד יחממו לי את האוכל ותמיד יהיו מוכנים עם ידיים מושטות לתפוס אותי. לא היו לי כוונות 'ליפול' עליהן וכשקפצתי עשיתי הכל כדי לזנק חכם ולנחות ברכות, אבל הידיעה שהידיים תמיד שם נתנו לי את השקט לשחרר את האחיזה ולהעז לקפוץ.
שקט הוא תנאי בסיסי לחירות.
ילדים מרשים לעצמם להתנסות, להסתכן, להעז, לטעות, למתוח את גבולות היכולת, לגדול – רק כשיש להם את השקט, הוודאות והביטחון לעשות זאת, רק כשהם אינם מטילים ספק באהבה אליהם, כשהם יודעים שיש ידיים שיתפסו אותם תמיד.
( לא רק ילדים... )
חירות אמיתית לא יכולה להתקיים במקום שבו שולטים פחד, עמימות, שיפוטיות וביקורת - אלו קשורים קשר הדוק להיפוכה של חירות, לעבדות.
הקורונה הזו, הימים האלו, הם הזדמנות לעצור ולשאול מי ומה מייצר שקט ומעניק לנו חירות, מי גוזל אותה מאתנו ( אולי אנחנו...), חירותם של מי תלויה בנו והאם אנחנו יוצרים חירות או עבדות.
