Home Land, Home, Land
* מולדת *
מאיר התייתם מאביו בגיל 4, אמו נשאה מחדש ועברה למצרים והוא גדל בבית דודיו במרוקו. על אף נקודת הפתיחה הלא מוצלחת, בגר ליהודי מאמין, מצליח ורב ממון, נישא לגרציה ושמר את ילדיו ונכדיו קרוב אליו בבתים שבנה עבורם לידו.
פעמיים בחייו ביקר בישראל, ב-48' ו-56' – הגיע כדי לתרום לקק"ל, האמין שכך מגשים את המפעל הציוני, אך החלום על ירושלים המשיך לפעום בו עד שעלה ארצה ב- 64' והצטרף לילדיו, שעלו שנה קודם. את הונו ורכושו שהותיר מאחור החליף בצריף מעברה דל, אך דלותה זו של ארץ אבותיו היתה יקרה עבורו יותר מהבתים והשדות שעזב, שהרי היא זו שראה בה מולדת שנים לפני שדרך על אדמתה.
לא היה 'מגיע לי' או 'היתי ועשיתי', היתה אמונה חזקה והיתה דרך.
המשאית, ששימשה מקור פרנסתו, גוייסה במלחמת ששת הימים ונמכרה כמה שנים מאוחר יותר, אז פתח אטליז קטן. בימי רביעי היה הולך עם נכדו, אבי, ומשאיר שקית בשר בביתם של אלו שלא התברכו בשפע.
את חייהם העבירו מאיר וגרציה באותה הדירה בקרית אתא, דירת עולים קטנה וצפופה לרווחה. מטבחם שהיה לא יותר מפרוזדור צר וקצר היה מלא תמיד תבשילים וצנצנות זיתים וחמוצים שחיברו את 29 הנכדים, ועשרות הנינים שבאו אחריהם.
שנים שהם אינם פה אך השבט שהקימו, השבט שלי, המשפחה שלי, הם My Homeland.
...............................
* בית *
כשהקורונה הגבילה אותנו ל- 100 מטר היא השאירה לי את הכביש שמקיף את הקיבוץ. רצתי בסיבובים קטנים שהתחילו תמיד באותה הנקודה, בשדה החיטה, ונדמה היה לי שהיא גובהת בס"מ עם כל סיבוב שלי. קורונה, לא קורונה, הטבע עושה את מה שהוא יודע, החיטה צומחת שוב וידעתי שיהיה בסדר.
בסוף הפסח נקצרה החיטה.
הכלים עלו על הקרקע, קצרו ואספו את התבואה, ופיזרו ריח טוב של אדמה וירוק. לאורך השדה הצפוני התקבצו אנשים – כאלו שבאו, כמו בכל שנה, לצפות ולשאוף את ריח הקציר וכבר מתגעגעים לרעש הגשם על השדה מול הגינה. היו כאלו שבאו לצפות ולשאוף את ריח הקציר ולהתרגש מהאדמה החשופה עליה ייבנה ביתם החדש בעוד מספר חודשים.
והיתי אני, שכמו תמיד – אני גם וגם.
גם גרה פה רק כמה שנים אבל יכולה להתחבר לגעגוע ולהתרפק על מסורת שאמנם אינה חלק מעברי אך היא חלק מההווה ומתפיסת עולמי וגם להתמלא ציפיה והתרגשות מההתחדשות והעתיד לבוא, מביתי שייבנה פה, בדיוק בשדה הזה.
החיטה תצמח שוב בשדות האחרים, ילדים ירוצו בשדה הצפוני, ואת שניהם אני אוהבת. שניהם יחד הם בית, הבית שלי, My Home.
.............................
* אדמה *
100 מטר הפכו ל- 500 והשדות נפתחו בפנינו שוב. יצאנו אתמול בבוקר לרוץ לזכרם.
חזרנו לשדות, לריח של השום, לרשרוש הזרימה של נחל ציפורי וחשבנו עליהם, הם שמסרו חייהם עבור האדמה הזו.
הקילומטרים נאספים, השמש כבר זורחת במלוא עוצמתה, נהיה חם – זה השלב של הריצה השקטה, הריצה של המחשבות שלך עם עצמך.
התגעגענו לרוץ על האדמה הזו, ומהם חודשיים של סגר מול געגוע של חיים ? מהם חיים מול אדמה? מהי אדמה מול רעיון נצח, מול זהות של עם ? והאדמה, האם היא יודעת ?
היא יודעת.
חמניה בודדה בלב שדה ענק, שפרח כולו חמניות בשנה שעברה, סימנה לנו שהאדמה יודעת. היא כואבת וזוכרת אותם.
האדמה שלהם והם שלה. האדמה הזו היא בית. היא מולדת. היא רק אדמה והיא האדמה. Our Land.
.........................
מזו העצמאות הזו בעצם, אם לא סיפור של אדמה, בית ומולדת להשתייך אליה ?!
