כשיש לו לאדם מטרה נעלה שהוא חי למענה, הוא מוכן גם למות בשבילה. איך אומרים בעברית מדוברת? "הוא מתאבד על זה".
אז איך הפכה משימת החייאת העברית ל"שיגעון לדבר" של איש אחד?
ואיך זה שאפילו הרצל, שהעז לחלום על מדינה יהודית בארץ ישראל – לא האמין שבמדינת היהודים ידברו עברית?
תקראו לזה שליחות, דבקות במטרה, אמונה עיוורת, הקרבה, דחף, תשוקה, שיגעון... כל התשובות נכונות.
וכמו תמיד, הנחשונים משלמים מחירים. או-הו, אילו מחירים.
מהשמצות, דרך נידוי חברתי וחרם מקצועי, ואפילו ישיבה בכלא. ולא רק החולם לבדו משלם את המחיר, אלא גם משפחתו, שנועדה להגשים איתו את הייעוד. בן יהודה כלא את בנו בכורו מבודד בביתו, כדי שחלילה לא יבוא במגע עם אנשים שלא דיברו עברית. "ארנב הניסיון בתחיית השפה העברית" כך כינה את עצמו איתמר בן אב"י, שאביו היה נביא, גבר כלבבי.
איך זה נגמר בסוף כולם יודעים
תקצר היריעה מלתאר את המסלול הבלתי נתפס, הנועז, שעשה בן יהודה.
הוא מגיע מרוסיה לפריז, לומד שם רפואה, מתחיל לפרסם בעיתון "החבצלת", חולה בשחפת, נוסע להחלים באלג'יר, נוסע למצרים להתחתן עם דבורה, עולה לירושלים, מקים את עיתון "הצבי", את בית הספר העברי הראשון, את ועד הלשון, מתאלמן מאישתו דבורה שמתה משחפת (לימים יתחתן עם אחותה, חמדה), מאבד שלושה מילדיו שמתים מדיפטריה, נכלא בכלא העות'מני באשמת בגידה, חולה בשחפת סופנית... וכל זה עד גיל 64.
לי כבר נגמר האוויר רק מלקרוא את זה...
ואחרי הכול, עם הצלחה לא מתווכחים. כמו שאמר אהוד בנאי, איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
"שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם: הארץ והלשון" – אמר בן יהודה. אמר ועשה.
הוא חידש עשרות מילים (בצד שותפים כמו ביאליק, שלונסקי ואחרים), נלחם ברוחו ובגופו כדי שהעברית תקום לתחייה ותחזור להיות שפה מדוברת בכל מקום, והניח את התשתית להכרה בלשון העברית כשפה רשמית לצד הערבית ואנגלית, ב-1922. ואחרי שזה קרה, בסוף אותה שנה, אחרי שראה את חזונו מתגשם, התפנה ללכת מעימנו לבית עולמו, בדצמבר 1922.
ערב הקמת מדינת ישראל, שבשבוע שעבר חגגנו את עצמאותה, כבר הייתה העברית לשפה העיקרית של היישוב העברי בארץ, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו. המשימה הושלמה.
אלא שאת העברית, כמו כל שפה חיה, צריך לתחזק וצריך לשמור עליה. מפני מי ומה? ומי "המבוגר האחראי"? על כך בהמשך.
