על מה אנשים נלחמים?
בדרך כלל על עקרונות, על ערכים, על אידיאולוגיה, וגם על אדמה, ועל כסף, על אהבה... אבל מי נלחם על שפה?
אז כן, יש גם כאלה. יותר נכון, היו. מובילי דעה ומנהיגים רבים ביישוב העברי בארץ ישראל עשו מאמצים להרים את קרנה של העברית ולהחזירה למרכז החיים, לא רק הרוחניים, אלא בכל תחומי החיים.
העברית הייתה ערך מרכזי בעיצוב הזהות הלאומית והתרבותית בארץ ישראל. אבל כמו כל ההתחלות, קל זה לא היה. זה היה מאבק, שלא לומר מלחמה.
עם קצת "עזרה" מידידים
"מלחמת השפות" התחוללה בארץ בשנים 1914-1913. החברה היהודית-גרמנית "עזרה", שהקימה בארץ מוסדות חינוך שהשפה העיקרית בהם הייתה גרמנית, החלה בהקמת האוניברסיטה הראשונה בארץ – היא הטכניון (לשעבר "טכניקום").
הנהלת החברה החליטה ששפת ההוראה במקצועות הטבע והטכניקה (המדעים וההיי טק של היום) תהיה גרמנית. ההחלטה חוללה סערה.
המורים הצהירו שלא ילמדו בבתי הספר שבהם שפת ההוראה גרמנית.
התלמידים הכריזו על שביתה ונטשו את הלימודים.
בתוך זמן קצר קמו בתי ספר חדשים – למורים ולתלמידים שפרשו ממוסדות "העזרה" – ובהם לימדו רק בעברית.
הדרישה הייתה עקרונית וגורפת: העברית היא השפה שבה יש ללמד וללמוד בבתי הספר היהודיים בארץ. המאבק, כידוע, הסתיים בניצחון העברית. מעמדה בארץ התחזק מאוד וכאמור, ב-1922 היא הוכרה כשפה רשמית.