• מיטל ברק

החופש לבחור בחופש...

שנים נסעתי על מה שחשבתי שהוא הכביש המהיר, בלי לעצור ולקרוא את המפה.

תשישות, חוסר סבלנות, תחושת החמצה שהלכה וגדלה דווקא ככל שהתקדמתי והתקרבתי (למשהו...), למדתי המון ויישמתי מעט – כל אלו לא היו איתותים מספיק חזקים עבורי שאני לוחצת 'פול גז' במקום הלא נכון.

האמנתי, כמו רובם, שככה נראים חיים בעולם של ימינו, ובמירוץ הזה צריך לרוץ כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק. כדי להספיק לגמוע את המרחק היתי מתעוררת ב- 5:00 ויוצאת 45 דקות אחר כך, לא לפני שהעברתי 'סיבוב' על הבית. ב- 19:00-20:00 בדרך חזרה הביתה, היתי בוכה ביני לביני ותוהה על המחירים. כדי להרגיע את המצפון האמהי שלי, העמסתי על עצמי עוד ועוד (עוד התנדבויות, עוד הנהגות הורים, עוד 'בתים פתוחים', עוד פרויקטים) ועצירה לרגע נראתה לי כמו פריבילגיה רחוקה.

סיפרתי לעצמי, כמו רובם, שאין ברירה, שהמחירים זמניים ואלו השנים 'לקרוע את עצמי' כדי שיום אחד, בעתיד, אני אוכל להוריד הילוך, להרגע , לשבת בשקט תחת העץ ולהנות מהמשפחה והילדים שלי.

יום אחד נרוויח את החופש שאנחנו עובדים כל כך קשה להשיג.

אבל "יום אחד" לא הגיע ובמקומו הגיעו כל מיני 'דברים של החיים' שרק מוסיפים לדרך עליות ופיתולים, והופכים אותם למורכבים אפילו יותר וכשזה קורה – אנחנו קוראים לזה 'התבגרות', 'התפכחות', 'החיים האמיתיים' ומקבלים אותם כמציאות.

ככל שהשגתי והתקרבתי לחופש הנכסף, הרגשתי יותר ויותר חנוקה. היתי עבד ובעלת הבית היתה אני.

סירבתי להאמין ש"זה" הדבר הגדול והמדהים שאמור להיות חיי. חיינו. חייכם.


ל"מזלי", מעולם לא 'קניתי' עד הסוף את הסיפור.

חייבת להיות דרך אחרת.

וכשהספקות מתעוררים, מתחילות השאלות, ואחריהן השאלות האמיתיות והמפחידות, ואז התשובות מגיעות בזו אחר זו.

To make long story short ....

זה לא קרה ביום וגם לא מהחלטה חד פעמית כזו או אחרת, זה לא קשור לכסף, לאנשים אחרים או לכל דבר שאינו אני, לא ירדתי מהכביש המהיר ולא הורדתי הילוך, המשכתי לעבוד קשה (במובנים רבים אפילו קשה יותר) רק שהפעם עשיתי זאת במקומות הנכונים והאנרגיה התחילה לזרום אליהם, לרגע לא ויתרתי על החלומות שלי אבל במקביל זכיתי להתעוררות משחררת.

סוף סוף הרווחתי את החופש שרדפתי אחריו שנים.

היום אני יודעת שהחופש הוא לא בהכרח מה שסיפרו לנו. החופש לא יגיע מריצה חסרת תכלית במסלולים הלא נכונים לנו, מעבודה מסביב לשעון וממשכורות גבוהות יותר ויותר ויותר. החופש לא יגיע מ'ניקוי השולחן' והשלמת כל ה'המשימות'. החופש לא יגיע מלספר לעצמנו שהמחירים הגיוניים, שזה טבעי שנהיה עייפים, שהמירוץ מצדיק את חוסר הסבלנות והעצבים. החופש לא יגיע מלשכנע את עצמנו שאנחנו עושים את זה עבורם, עבור 'יום אחד' שבו נוכל להרגע ולהנות מהם, ועד שהוא יגיע הם ייאלצו להבין. 'יום אחד' אולי יגיע, אולי לא, ואולי זה יהיה מאוחר מידי.

'יום אחד' כבר פה. החיים הנפלאים כבר פה. הילדים הנפלאים הם פה. והזמן, גם הוא פה.

נכון, לא תמיד זה נראה ככה ולפעמים צריך ממש להתאמץ כדי לראות את כל הנפלא הזה, אבל יש פה ושם 'חבלים' וגלגלי הצלה – עכשיו זו הקורונה. ככל שהיא מצמצמת את החופש הפיזי שלנו היא מרחיבה את החופש האמיתי. היא בעצם אומרת לנו :

'עזבו, אני יודעת שאתם לא יכולים להרשות לעצמכם לעצור, שאתם חולמים על זמן עם הילדים, עם עצמכם, שאתם זקוקים לקצת אוויר – אני אתן לכם את כל אלו. תעשו לי טובה – קחו. קחו בלי לקטר על השעות אתם, על הארוחות מסביב לשעון, על הבלאגן בסלון, על היצירות והפאזלים שאתם בונים, על הסדרות שאתם סוף סוף רואים בלופ', על זה שהנייד לא מצלצל. כשיהיה לכם קשה – תצעדו 100 מטר ותזכירו לעצמכם שעד לפני חודש זה היה חלומכם הכמוס וגם של המון ילדים שחלמו על מנות גדושות של אמא-אבא'.

העבדות פה. גם החופש.

תבחרו. רק להושיט ולקחת.


בליץ Blitz | טל חזי © 2018  

 מקדמים תרבות חכמה בישראל!

  • 626px-Meetup_Logo
  • facebook_logos_PNG19751
  • YouTube
  • 1200px-WhatsApp_logo-color-vertical.svg.
  • 1200px-Instagram_logo_2016.svg

הצטרפו לרשימת הדיוור שלנו

לוגו בליץ רקע שקוף.png.png